שאנייה כהן בן חיים

  • מנחה קורסים וסדנאות תקשורת מקרבת

  • מלווה ומטפלת ביחידים ובזוגות

  • מנחה דיאלוגים של קבוצות בגישת תקשורת מקרבת

  • מנחה ריטריטים וסדנאות שונות של עבודה פנימית, תהליכי חיבור ומודעות.

  • מנחה מסעות בטבע

  • מורה ליוגה, ומטפלת במים.

איך לספר מי אני? או מה השפיע עלי בחיי שהביא אותי למקום בו אני היום?
יש כל כך הרבה דרכים לספר וכל כך הרבה נקודות שונות עליהן אפשר לבחור להתעכב או לפסוח
ובכל זאת אנסה. להכיר לכן/ם משהו ממני. מדרכי.

כבר בילדותי הייתי מחפשת דרך.
נהגתי להתבונן בעולם כפי שהכרתי אותו ולקוות, להאמין, לחפש דרך אחרת מזו שהכרתי, שגדלתי בה,
שראיתי סביבי.
מכיוון שהתחלתי לכתוב יומנים בגיל 4 אני היום יכולה לקרוא איך כבר אז כתבתי משפטים שמבטאים
תהייה על דרכיו של העולם ותקווה למציאה של דרכים אחרות.
"לא יכול להיות שזה העולם","לא יכול להיות שכך חיים בני אדם, שככה אחיה אני, שזה מה שיש"
סיפורים שכתבתי כילדה על יצורים מוזרים שמחפשים יצורים שכמותם בעולם
במילים האלו התכוונתי לאופן בו ראיתי את האנשים סביבי נאבקים, זה בזה, ובעצמם,
מתאמצים מאוד בשביל להשיג משהו שלא יכלתי להבין אז- כסף, או מעמד או כדי לשרוד
ומעט מאוד רגועים או מאושרים
לא מצאתי טעם, תכלית או משמעות בכל זה, אך האמנתי שהיא ישנה אי שם בעולם.
בשנותי הראשונות בגן דתי בבני ברק זכיתי לגננת מיוחדת שראתה אותי לעומק ועזרה לי לגלות מה חשוב
לי ולמה אני זקוקה, למדה אותי לקרוא ועזרה לי להפוך מ"ילדה מופרעת שמפריעה ומרביצה, שצריכה
בי"ס מיוחד" לילדה עושה את הדברים שהיא אוהבת וטובה בהם וכותבת סיפורים בגיל 4.
זה עזר לי מאוד וגם ככל שהתבגרתי הכמיהה לדרך חיים אחרת שלא היתה נגישה לי בסביבתי גדלה.
בגיל 12 התחלתי לצאת למסעות בתקווה לגלות מה עוד יש כאן בעולם הזה מעבר למה שראיתי וחוויתי
עד אז.
היו לי כל מיני דרכים לחפש את הדרך, אחת מהן היתה לעלות על אוטובוסים שלא ידעתי לאן נוסעים ,
לרדת איפה שנראה לי יפה או מיוחד, ולחפש שם אנשים ש"חיים אחרת"
היה לי הרבה מזל לפגוש אנשים טובים שהראו לי את הדרך,
לקחו אותי אל המדבר, למדו אותי שבילים של הטבע ושל הלב.

יצאתי אל הטבע, גיליתי את ההרים והמרחבים, גיליתי נחלים ומעיינות, גיליתי אנשים שחיים בטבע,
ביחד, ללא חשמל, ללא כסף. חשבתי שמצאתי, הינה זה, זה מה שחיפשתי, כך אני רוצה לחיות.
אבל גם שם משהו היה לי חסר.
לא ידעתי לומר מה. רק ידעתי שהמסע לא מסתיים כאן.
המסע המשיך אחרי הצבא,
הצטרפתי לאנשים שחיים בטבע, פגשתי הרבה אנשים איתם חלקתי למידה משמעותית. שם פגשתי גם את
אהובי.
אל המקומות האלה היו מגיעים טיפוסים שונים ומשונים ושם התוודעתי גם אל טרוף וכאב וחיפוש דרכם
של אנשים שאבדו.
עזבתי ויצאתי למסע בעולם. חיפשתי ומצאתי מורים- יוגה, מדיטציה, מודעות, טיפולים רגשיים, קבוצות,
קהילות מורים כאלה ואחרים,
הלכתי בשקיקה תמימה אחרי מי שהמסע הביא אותי אליו. לומדת. מאמינה, מקווה, למצוא
והמסע המשיך
התחתנתי עם האיש האהוב שפגשתי שם בטבע לפני שנים, ילדתי תינוק. יצרנו יחד קהילה שתחייה חיים
משותפים, נגדל יחד את הילדים, נלמד על הרגש על הרוח על החיים
נלמד איך חיים ביחד
אבל המסע המשיך
בבוקר יום הולדתי ה-27 משאית פגעה במכונית בה נסעו בעלי ובני התינוק ושניהם נהרגו במקום.
הכאב היה גדול וכמעט משתק
ואני פניתי שוב אל תפילה למשהו גדול ממני
עכשיו, אמרתי לו, עכשיו אתה חייב להראות לי את הדרך
ודרך התגלתה
כל צעד הוביל את הצעד הבא. כל מורה, כל ריטריט, כל לימוד והתנסות הביאו אל המקום הבא.
זכיתי לפגוש מורים ומטפלים שהתמסרו, ראו, תמכו, עזרו, אפשרו וחשפו בפני עוד ועוד שבילים הביתה.
אלי.
עוד דרכים לפרום את הסבך, להתיר את הסיפורים, לפגוש את הכאב והטראומה ולאפשר להם מרחבים
מרפאים, למצוא מה מאפשר חיים
למדתי שיש לי בית. בית אמיתי בתוכי, כזה שגם כשהבית שבחוץ נהרס הוא נשאר שלם ויציב. בית
שתמיד אפשר לחזור אליו.
למדתי איך אפשר לחזור כל פעם מחדש אחרי ששוב הלכתי לאיבוד.
למדתי שיש אהבה שאני יכולה לחוות ולהרגיש, גם כשמי שאהבתי כבר לא כאן.
לפעמים אני עוד מתבלבלת ושוכחת, נופלת, נאבדת,
כבר כמה שנים שאני יודעת שיש לי לאן לחזור. ואני יודעת איך.
לא תכננתי להפוך למטפלת או למנחת סדנאות, אבל זה קרה, א/נשים שמעו והתחילו לבוא, וכך זה
התגלגל.
מאז, כבר 13 שנים, אני חולקת את השבילים שמצאתי עם מי שבאים/ות ומבקשים/ות.
אני ממשיכה כל הזמן ללמוד. כי תמיד יש עוד
וגם בוחרת לתת את מה שאני כבר יודעת שתומך, מרפא ועוזר
ומזמינה אלי

הדרכים רבות, הכוונה, היא אותה אחת.
להיות ביחד
לפגוש מקרוב יותר את מה שהלב מבקש
לאפשר מקום לדרך המיוחדת של כל אחד/ת שמגיע/ה להתגלות ולהפוך לאפשרית
קירבה. להיות ביחד עם מה שקיים. לתת מקום לכל החלקים.
אמון, כנות, לב אל לב, הסכמה- לחשיפות, לפגיעות, לחולשה, ליופי, לעוצמה
הסכמה למה שיש, אשר מתוכה, ניתן לגלות, לזהות, ולהיפרד בקצב הנכון לכל אחת/ד, ממה שלא שייך
עוד ללהיות מי שאנחנו בעולם הזה. למה שלא תומך יותר.
אני מזמינה

הצלמים המוכשרים שלנו:

אבי עמרם, עודד קיט, ענת לוינסקי, רות לב, שירן ונציה.

תודה :)

מסע לב

שאנייה כהן בן חיים