עוד יותר לעומק וחשוף עלי:
בנובמבר, לפני 28 שנים, כשהייתי בת 12.5 התקשרו אלי שני החברים/אחים שמצאתי לי באוטובוס כמה חודשים קודם לכן, (זה לסיפור אחר) והזמינו אותי לבוא למשהו מיוחד שקורה במדבר.
היה לי מבחן בחשבון יום אחר כך ואמרתי שאני לא יכולה
"זה הדבר שאת מספרת לנו כל הזמן שאת רוצה, בואי" הם אמרו
ובאתי.
הגענו לפנות בוקר ונרדמתי באיזו פינה עם השק שינה. בבוקר התעוררתי אל מדבר קסום בו הולכים אנשים לבושים יותר או פחות, בבגדים מוזרים, יחפים, עושים צורות מוזרות עם הגוף, עומדים על הראש, משוטטים בשקט במדבר, מג'נגלים כדורים, פורטים על גיטרה ושרים. היה שם מטבח שדה צבעוני ונכנסתי לעזור. בררתי עדשים ודיברתי עם א/נשים שחיים אחרת.
זה היה הריינבו גדרינג הראשון בישראל.
זה היה התחלה של מסע.
האנשים שהכרתי לימדו אותי לטייל במדבר, הם הכירו לי את השבילים והצמחים, למדו אותי לקרוא מפות וגם למצוא את הדרך בלעדיהם.
המדבר הציל אותי
למדתי שהאדמה יודעת לרפא כאב שהיה שם בפנים, למדתי שאפשר להתחפר בה, ולשכב עליה ולהתעטף בה,
14 שנים אחר כך- אחרי תאונת דרכים בה נהרגו מי שהיו בעלי ובני, למדתי גם שאפשר להקבר לתוכה, לצעוק אליה, ולעשות איתה אהבה.
התחברתי לקהילות ואנשי טבע, היינו עושים ריטריטים של מדיטציה ושתיקה של 10 ימים או חודש בטבע. הם לימדו אותי יוגה, הם לימדו אותי למדוט, הם לימדו אותי להתפלל מחדש. לימדו אותי משמעותם של טקסים ממסורות שונות, ומה שהם לא לימדו אותי- הטבע והרוח איתה למדתי לדבר הראו לי.
אני מלאת תודה לכל הקורסים והסדנאות שנולדו והתפתחו מאז, שיש היום, זמינים ונגישים לכולם.ן, שבחלקם אני מלמדת ובחלקם לומדת.
מאז למדתי בהרבה קורסים עם הרבה מורים מסוגים וזרמים שונים- דרכי התבוננות,כלים, שיטות ודרכים שונות.
ויחד עם זאת, בכל פעם מחדש כשאני חוזרת אל הטבע
הדברים הם פשוטים
הריפוי מתרחש כמעט בעצמו
המשחקיות נולדת
ההזנה מתרחשת
ללא מאמץ
מלבד המאמץ הכרוך בלצאת מאזור הנוחות אל המקום בו אין קירות ותקרה ושרותים וחימום.
לא הרבה א/נשים יודעים עלי שהמסע שלי עם עולמות הרוח והטבע התחיל כל כך מוקדם.
אני חושבת שהלימוד הגדול ביותר שלמדתי בחיי היה באותן קהילות בטבע איתן חלקתי זמן ומרחב
ובאותם זמנים ומרחבים בהם שוטטתי בטבע לבד ימים או שבועות.
לפעמים אומרים לי "אמיצה" אני לא כל כך אוהבת את המילה הזאת. בשבילי זה לא אומץ, זה הזנה
זה משהו שאני לא באמת יכולה בלעדיו. כמו מים. כמו אויר.
ב-13 השנים האחרונות אני מנחה מסעות בטבע, ובשנתיים האחרונות בגלל שחלק גדול מהזמן אני בלימודים בארה"ב (של radical aliveness, אבל זה לסיפור אחר) אני פחות פנויה להנחות מסעות ולוקחת לי את הזמנים בטבע עם עצמי. אז אני שמחה שהצלחתי למצוא את התאריך הזה בו זה יהיה אפשרי להזמין נשים וגברים שכמהים לזמן הזנה עמוק וקרוב של מדבר ביחד- לבד. 26-28/3 מסע למדבר
ב26-28/3
עוד פרטים:
אם המשכת לקרוא אולי זה כי משהו בלב יודע, מכיר, מרגיש את האפשרות הזאת של המפגש העמוק עם הטבע להיות מרפא. לפתוח משהו בלב, בנפש, בתודעה. משהו שלא תמיד מצליח להיפתח בין הקירות הידועים והבטוחים של הבית ו"משימות" החיים.
אולי זה בגלל שקול עדין שם בפנים לוחש כבר חודשים או שנים - "אני רוצה להגיע", "תן/י לי מקום"
אולי זה מפני שכבר תקופה מסויימת ישנה תחושה שמשהו בחיים לא תואם איזו הוויה פנימית, איזה מקצב פנימי, איזו בקשה עמוקה של הלב, איזה חלום שחלמתי על איך אני רוצה לחיות את החיים האלה ומי אני רוצה להיות בתוכם.
אולי?
לפעמים אני מוצאת שבשביל להתחבר בחזרה למה שמרפא, למה שנותן כוחות, למה שמזכיר לי מי אני- אני צריכה לעצור. לצאת מהמוכר, להסכים לא לדעת, לעטוף את עצמי בטבע, בשקט ובעיניים ולבבות של א/נשים שמבקשים כמוני דרך אמיתית, קרובה, קשובה ואוהבת- אל עצמם ואל אנשים שאיתם.
המרחב שנוצר במסעות הוא מרחב שמאפשר מקום להיות. לגלות אותי מחדש. להסיר שכבות שמכסות ומסתירות לי אותי - שכבות של "צריכה" ושל "אמור" שכבות של סיפורים של איך נכון שאהייה, ומה בי ראוי לאהבה ומה לא.
במסעות אנחנו יוצרים מרחב אוהב ומקבל- לעצמינו ולמי שאיתנו. ומאפשרים מקום להתבונן שכבה אחת עמוק יותר מזו שעל פני השטח ולפגוש לב, לפגוש מהות.
עם עצמינו, עם א/נשים שאיתנו ועם הטבע. הטבע הופך להיות הרבה יותר מרקע יפה לשיחה או מפגש או ארוחה טעימה- הוא מישהו שאנחנו יכולים לפגוש, מקרוב. להכיר. כמו חבר, כמו אהובה. ולגלות כל כך הרבה פנים ורבדים שונים של מי שהוא. של מה שיש לו לתת לנו- ומה שיש לנו לתת לו. או לתת לעולם מתוך המפגש שלנו איתו.
זו הזמנה למרחב של חיבור והיזכרות במי שאנחנו
במי שביקשנו להיות לפני ששכחנו, נפגענו, התאכזבנו, התייאשנו, והפסקנו לחלום.
זוהי הזמנה להיזכר ולהתחבר מחדש לחלקים שלנו שאנחנו תמיד יודעים/ות שנמצאים שם- אבל אולי לא תמיד נגישים לנו.
זוהי הזמנה להתקרב. לפגוש באומץ, בעיניים פקוחות את היופי והכאב שבנו, שבמי שאיתנו, שבאדמה הזו. זוהי הזמנה לפגוש ולהסכים לאפשרות שלהם להיות מחוברים, להיות חלק משלם אחד.
זוהי הזמנה למרחב של יחד, וגם להסכמה אמיצה לפגוש את עצמינו לבד.
לחלקינו קל עם היחד וקשה עם הלבד ולחלקינו להפך
במסעות נפגש עם שני המרחבים האלה. ובשניהם- הטבע יהיה איתנו, אז- גם בלבד הזה- בשבילי, יש יחד עמוק מאוד.
ההזמנה לבוא עם כל מי שאנחנו.

ובחזרה אליך-
ואולי עכשיו עולה גם רצון וגם פחד...? אם זה הפחד מקבוצה או הפחד מחשיפה, אם זה הפחד מהטבע וממזג האויר, אם זה הפחד להרגיש בדידות, או חוסר שייכות, אם זה החשש להיפגע או לפגוע. הפחד להיות לא אהוב, או לא לאהוב. הפחד לכעוס , שיצאו ממני "הקוצים" ה"פינות החדות", או הפחד שיכעסו עלי, החשש שלא יהיה לי מה להגיד, או הפחד שיהיה לי קשה לשתוק. הקושי ללכת הרבה או הקושי לשבת בשקט במקום אחד בשקט יום שלם. אם זה חוסר האמון והאמונה, לכל אלו יש מקום במרחב המסע שלנו- אם יש לך רצון לפגוש אותם ולעשות איתם דרך, לא כי את "צריכה" ולא כי "הגיע הזמן להתמודד" לא כי "אני אמור להיות אמיץ יותר" ולא כי "תשחרר כבר ותיהייה יותר חברותי" פשוט כי אני רוצה. כי האפשרות לפגוש את מה שאפגוש שם, ושזה יקרה במרחב של טבע, ושל א/נשים שרוצים להתקרב, ולהקשיב ללב, של אנשים שמפחדים מדברים דומים וכמהים לדברים דומים (גם אם לכל אחד מאיתנו דרך וצבע וגוון שונה וייחודי מאוד)- קורא לך. עושה לך התרגשות ושמחה בלב.
אם זו התחושה. בוא/י. כפי שאת/ה. בוא/י.