שאנייה
מלוות צמיחה ומטפלת במים, מורה לקונדליני יוגה ע"פ יוגי בהג'אן, מדריכת מסעות בטבע, מנחאת סדנאות "העבודה" של ביירון קייטי.
בילדותי עמדתי מול העולם מחפשת, נאבקת, לא מאמינה שכך צריכים להיות הדברים בעולם הזה, "לא יכול להיות שזה העולם", "לא יכול להיות שכך חיים בני אדם, שככה אחייה אני, שזה מה שיש"
בגיל 12 התחיל מסע לגלות מה עוד יש כאן בעולם הזה מעבר למה שיכולה לראות ילדה שגדלה בת"א בדרך פתוחה במידה רבה אך קונבנציונאלית למדי.
יצאתי אל הטבע, גיליתי את ההרים והמרחבים, גיליתי נחלים ומעיינות, גיליתי אנשים שחיים בטבע, ביחד, ללא חשמל, ללא כסף. חשבתי שמצאתי, הינה זה, זה מה שחיפשתי, כך צריך לחיות
אבל המסע המשיך
אחרי הצבא, אחרי תקופה של חיים בטבע בה פגשתי הרבה אנשים טובים ואת אהובי, וגם הרבה טרוף וכאב
עזבתי ויצאתי למסע בעולם. חיפשתי ומצאתי מורים- יוגה, מדיטצייה, מודעות, מוארים שונים ומשונים
הלכתי בשקיקה תמימה אחרי מי שהמסע הביא אותי אליו. לומדת. מאמינה
והמסע המשיך
התחתנתי עם האיש האהוב שפגשתי שם בטבע לפני שנים, ילדתי תינוק. יצרנו יחד קהילה שתיחייה חיים משותפים, נגדל יחד את הילדים, נעשה ביחד עבודה רגשית ורוחנית, נתפתח ביחד...
אבל המסע המשיך
בוקר אחרי יום הולדתי משאית פגעה במכונית בה נסעו בעלי ובני התינוק ושניהם נהרגו במקום.
הכאב היה עצום, גדול מלהכיל
ואני פניתי שוב לאלוהים
עכשו, אמרתי לו, עכשו אתה חייב להראות לי את הדרך
והוא הראה
הוביל אותי בדרכים קסומות ונסתרות אל מורים ומטפלים מופלאים שעזרו לי לחשוף בפני עוד ועוד שבילים הביתה. אל עצמי.
עכשו אני יודעת שיש לי בית. יש לי בית אמיתי בתוכי, כזה שגם כשהבית שבחוץ נהרס הוא נשאר שלם ויציב. בית שתמיד אפשר לחזור אליו.
לפעמים אני עוד מתבלבלת ושוכחת, לפעמים עוד נסחפת למערבולות הייאוש והכאב ולא מעט ממשיכה לצאת למסעות שלי.
אבל עכשו יודעת שיש לי לאן לחזור. יודעת את המקום השקט, היציב, השלם שבתוכי
הוא תמיד שם, לא משנה איזה סערה מתחוללת בחוץ.
אולי זה נדוש- אבל אני קוראת לו אהבה
היום אני חולקת את אותם שבילים שמצאתי אל המקום הזה שבתוכי, עם העולם
ומזמינה אתכם אלי
הדרכים רבות, הכוונה, המהות היא אותה אחת.
אמון, מפגש אמת, לב אל לב, הסכמה- לחשיפות, לפגיעות, לחולשה, ליופי, לעוצמה
הסכמה למה שיש. להיות מי שאנחנו בעולם הזה
אני מזמינה
לקישור לכתבה ב- nrg על שאנייה בן חיים ו"העבודה" לחץ כאן
למאמר בעיתון ידיעות ירושלים על המסע לחץ כאן
בילדותי עמדתי מול העולם מחפשת, נאבקת, לא מאמינה שכך צריכים להיות הדברים בעולם הזה, "לא יכול להיות שזה העולם", "לא יכול להיות שכך חיים בני אדם, שככה אחייה אני, שזה מה שיש"
בגיל 12 התחיל מסע לגלות מה עוד יש כאן בעולם הזה מעבר למה שיכולה לראות ילדה שגדלה בת"א בדרך פתוחה במידה רבה אך קונבנציונאלית למדי.
יצאתי אל הטבע, גיליתי את ההרים והמרחבים, גיליתי נחלים ומעיינות, גיליתי אנשים שחיים בטבע, ביחד, ללא חשמל, ללא כסף. חשבתי שמצאתי, הינה זה, זה מה שחיפשתי, כך צריך לחיות
אבל המסע המשיך
אחרי הצבא, אחרי תקופה של חיים בטבע בה פגשתי הרבה אנשים טובים ואת אהובי, וגם הרבה טרוף וכאב
עזבתי ויצאתי למסע בעולם. חיפשתי ומצאתי מורים- יוגה, מדיטצייה, מודעות, מוארים שונים ומשונים
הלכתי בשקיקה תמימה אחרי מי שהמסע הביא אותי אליו. לומדת. מאמינה
והמסע המשיך
התחתנתי עם האיש האהוב שפגשתי שם בטבע לפני שנים, ילדתי תינוק. יצרנו יחד קהילה שתיחייה חיים משותפים, נגדל יחד את הילדים, נעשה ביחד עבודה רגשית ורוחנית, נתפתח ביחד...
אבל המסע המשיך
בוקר אחרי יום הולדתי משאית פגעה במכונית בה נסעו בעלי ובני התינוק ושניהם נהרגו במקום.
הכאב היה עצום, גדול מלהכיל
ואני פניתי שוב לאלוהים
עכשו, אמרתי לו, עכשו אתה חייב להראות לי את הדרך
והוא הראה
הוביל אותי בדרכים קסומות ונסתרות אל מורים ומטפלים מופלאים שעזרו לי לחשוף בפני עוד ועוד שבילים הביתה. אל עצמי.
עכשו אני יודעת שיש לי בית. יש לי בית אמיתי בתוכי, כזה שגם כשהבית שבחוץ נהרס הוא נשאר שלם ויציב. בית שתמיד אפשר לחזור אליו.
לפעמים אני עוד מתבלבלת ושוכחת, לפעמים עוד נסחפת למערבולות הייאוש והכאב ולא מעט ממשיכה לצאת למסעות שלי.
אבל עכשו יודעת שיש לי לאן לחזור. יודעת את המקום השקט, היציב, השלם שבתוכי
הוא תמיד שם, לא משנה איזה סערה מתחוללת בחוץ.
אולי זה נדוש- אבל אני קוראת לו אהבה
היום אני חולקת את אותם שבילים שמצאתי אל המקום הזה שבתוכי, עם העולם
ומזמינה אתכם אלי
הדרכים רבות, הכוונה, המהות היא אותה אחת.
אמון, מפגש אמת, לב אל לב, הסכמה- לחשיפות, לפגיעות, לחולשה, ליופי, לעוצמה
הסכמה למה שיש. להיות מי שאנחנו בעולם הזה
אני מזמינה
לקישור לכתבה ב- nrg על שאנייה בן חיים ו"העבודה" לחץ כאן
למאמר בעיתון ידיעות ירושלים על המסע לחץ כאן
